'אז מי אני בכלל'

גיא אבוטבול זלינגר

"ליל כל הקדושים" בארצות הברית, פסטיבל ה"הולי" בהודו", הקרנבל בברזיל, במקומות רבים בעולם, לא רק בישראל, יש חגים אשר בהם נהוג להתחפש למישהו אחר. למשך יום אחד או יותר, מרשות אותן קבוצות חברתיות לחבריהן לצאת מה"אני הרגיל" שלהם ולהיות מי שהם רוצים להיות. למנהג זה קיימים הסברים רבים, כשאחד מהעיקריים הוא שמדובר בשסתום לחץ חברתי אשר מאפשר לאנשים להשתחרר מן השגרה והיומיום שיכולים להיות משעממים ולוחצים ולהרגיש לזמן קצר שהם יכולים לממש את הפנטזיות שלהם ואת היכולת להיות מישהו אחר לפני שהם נאלצים לחזור אל הזהות הרגילה והאמיתית שלהם. אולם בעשורים האחרונים נכתבו עבודות רבות אשר שואלות האם לאנשים יש באמת אני אותנטי ? האם יש לנו גרעין של זהות שאיתו אנחנו נולדים ושקובע את האופי שלנו ?. הראשון שערער על התפיסה של האני האותנטי היה זיגמונד פרויד, פסיכולוג יהודי שחי בוינה. פרויד טבע את המשפט המפורסם: " האדם אינו אדון בביתו שלו". בכך התכוון פרויד כי למרות שנדמה לנו שאנחנו יודעים מי אנחנו ומהי הזהות שמנחה אותנו במהלך החיים, אז בתוך הנפש שלנו מסתתרים תשוקות, רצונות ודחפים שאנחנו לא מודעים לקיומם אשר מכוונים את ההתנהגות שלנו לא פחות מהרצונות והמחשבות שאליהם אנחנו מודעים. כך לפעמים אנשים מגלים כי הם בלחץ או בדיכאון למרות שבמחשבות המודעות שלהם הם בכלל לא מרגישים בתופעות האלו.

חוקר נוסף שהצביע על כך שאין לנו גרעין של זהות היה צ'ארלס הורטון קולי. קולי טען שמאחר ולא נולדנו עם גרעין של זהות, על מנת לדעת מי אנחנו, אנחנו מסתכלים כל הזמן על האנשים שמסביבנו ולפי התגובות שלהם אלינו אנחנו מבינים מי אנחנו. במילים אחרות, החברה היא מראה שעליה אנחנו מסתכלים כל הזמן כדי לראות מי נמצא שם בתוך המראה. כך למשל אם מישהו צוחק מהבדיחות שלנו אנחנו מבינים שאנחנו בעלי חוש הומור, אם המורים יתנו לנו לענות בכיתה על השאלות או יתפעלו ממה שאנחנו אומרים אז נבין שאנחנו חכמים ואם יסתכלו עלינו כל הזמן ברחוב אז נסיק שאנחנו יפים. כך למעשה עד סוף החיים שלנו באופן בלתי מודע אנחנו מסתכלים כל הזמן על תגובותיהם של האחרים להבין מי אנחנו. למה ? כי אין לנו זהות או אני אותנטים וקבועים. משום כך הסביר קולי כי חשוב מאוד שנגדל בתוך סביבה חמה ומטפחת שתיתן לנו חיזוקים חיוביים להתנהגותנו, כי למעשה ההורים, מורים וחברים שלנו הם אלו שקובעים כיצד אנחנו תופסים את עצמנו. קולי גם הראה כי יש לנו מנגנון הסתגלותי שגורם לנו לעיוות באופן שבו אנחנו תופסים את הדעה של האחרים עלינו. כלומר אנחנו תמיד תופסים באור ורוד וטוב יותר את מה שנדמה לנו שהאחרים חושבים עלינו. המנגנון הזה גורם לכך שבסופו של דבר נתפוס את עצמנו טוב יותר ולכן גם נהיה בריאים נפשית יותר. דווקא אנשים שתופסים את מה שאנשים חושבים עליהם באופן המדויק ביותר נוטים יותר לדיכאון ולחרדות.  

אל מול הגישות האלה צצה באמצע המאה העשרים דווקא גישה אחת שטענה כי בני אדם דווקא כן נולדים עם גרעין של זהות. גרעין שמכיל נטיות, כישורים, טעמים ורצונות מולדים. ג'ורג הרברט מיד טען כי אם כל בני האדם נולדים ללא גרעין והזהות שלהם היא תוצר של הסביבה בלבד אז זה הופך אותם להיות למעשה רובוטים שנתונים להינדוס חברתי. כיצד יכול להיות טען מיד שתאומים שגדלים בדיוק באותו בית ועם אותם תנאים מתגלים פעמים רבות כבעלי אישיות שונה לחלוטין ? התשובה טמונה לדעתו בכך שלאישיות שלנו יש שני מרכיבים. מרכיב אחד שאותו כינה מיד ה-i הוא החלק הביולוגי שאיתו כל אחד ואחד מאיתנו נולד וחלק זה מכיל את כל נטיות, כישורים והרצונות שאיתם אנחנו נולדים ואיתם גם נלך עד סוף חיינו. מן הצד השני יש לנו את מרכיב הME שאותו החברה משתילה בתוכנו והוא למעשה החלק החברתי באישיות שלנו שמכיל את כל הנורמות, הערכים והחוקים החברתיים. שני המרכיבים האלו באים כל הזמן במשא ומתן יומיומי ויוצרים ביחד את העצמי של כל אחד ואחד איתנו. כך למשל אם אני נכנס לחנות ממתקים ה-i יעודד אותי לקנות ממתקים רבים כי יש לי נטייה לטעם מתוק אולם המרכיב החברתי של ה-ME יכנס לפעולה וירסן את ה-i משום שזו נורמה חברתית לשמור על בריאותנו ועל השיניים שלנו. כאשר אנחנו מגיעים ללמוד באוניברסיטה ה-i שלנו ירצה ללמוד מוזיקה משום שזו הנטייה האבעית שלנו ואילו ה-ME שלנו יזכיר את הנורמה שמקובל להצליח כלכלית בחברה ולכן עדיף שנלך ללמוד מחשבים או ראיית חשבון. כך למעשה הראה מיד כיצד לבני האדם בכל זאת יש גרעינים של זהות אשר מכוונים את ההתנהגות שלנו ומביאים את האני הפנימי שלנו לידי ביטוי.

חג הפורים, כמו גם פסטיבל המסכות בוונציה, חג המתים במקסיקו וחגים נוספים ברחבי העולם כולם מתמודדים בין היתר, כל אחד בדרכו שלו עם השאלה שעדיין לא נמצא לה פתרון: "אז מי אני בכלל? ".   

שווה להרשם

הרשמו עוד היום והכנסו למועדון הצרכנות שלנו

עשרות הנחות במרום נווה

דילוג לתוכן