דמוקרטיה, האומנם שלטון העם?

גיא אבוטבול זלינגר   

בעשור האחרון עומד המודל הדמוקרטי בפני מבחן משמעותי. במדינות רבות נשמעים קולות אשר מבקשים להחליפו או לשנותו. במדד הדמוקרטיה האחרון שפרסם האו"ם נמצא כי רק ב-22 מתוך כמעט 200 מדינות בעולם מתקיימת דמוקרטיה מלאה ובעוד 54 מדינות מתקיימת דמוקרטיה פגומה. בשאר המדינות לא מתקיימת דמוקרטיה כלל וכלל. אחד מן המרכיבים המרכזיים אשר גורם לערעור על המודל הדמוקרטי נוגע לשאלת ייצוגו של העם. למעשה מאז תחילת הדמוקרטיה ביוון העתיקה לפני 2500 שנה, בחנו מייסדיה את השאלה כיצד יכולה הדמוקרטיה לייצג באמת את רצונו של העם. אחת מן התשובות המרכזיות שניתנו לשאלה זו נגעה למנגנון הבחירות. כלומר, ההליכה אל הקלפי והבחירה של העם בנציגיו אשר ימלאו את רצונותיו בפרלמנט או בכנסת תגרום לכך שקולו של העם יישמע באופן תמידי ואותנטי. ואכן תהליך הבחירות הפך לאחד המרכיבים המזוהים ביותר עם הדמוקרטיה ברחבי העולם. 

בישראל למשל אחוזי ההצבעה בבחירות מאז הקמתה תמיד היו מן הגבוהים בעולם. יש כמה גורמים שמסבירים את התופעה הזו. אחד מהם הוא המודעות הפוליטית הגבוהה. מאחר וישראל היא מדינה שנמצאת בסכסוך עמוק ובאווירת חוסר וודאות קבועה גורם הדבר לאזרחים להיות מעורבים בחיים הציבוריים והפוליטיים ולרצות להשפיע על המפה הפוליטית באמצעות הבחירות. גורם נוסף לשיעור ההשתתפות הגבוה בבחירות נוגע לכך שלקבוצות שונות של מיעוטים בישראל כגון ערבים ומהגרים מאתיופיה יש יכולת מועטת בדרך כלל להשפיע על סדר היום הביטחוני, כלכלי וחברתי. מאחר וכך, עבור קבוצות מיעוט אלה מהוות הבחירות אחד מן האמצעים הפוטנציאלים היחידים שבאמצעותם הן יכולות להשפיע על אותו סדר יום ציבורי.    

 אולם עדויות מן העשורים האחרונים מצביעות על כך שלבחירות ולבחירת נציגיו של העם יש יכולות מוגבלת לייצג באמת את רצונו של העם. ראשית, בגלל המודלים השונים של הפרלמנטים בעולם קורה לעיתים שפחות ממחציתו של העם היא זו שמכריעה את זהותה של הממשלה. משמעות הדבר היא שהממשלה איננה מייצגת את רצונו של רוב העם. שנית, ישנם לעיתים מצבים אשר בהם מספר הקולות הכללי של מועמד מסוים שנבחר נמוך ממספר הקולות של המועמד שהפסיד. כך היה הדבר למשל בבחירתם של ג'ורג' בוש הבן ב-2000 ושל דונלד טראמפ ב-2016. יתר על כן, מצביעים רבים גילו בעשורים האחרונים כי לאחר שנתנו את קולם ל"נציגיהם" בחרו נציגים אלה לייצג אינטרסים שאינם שלהם כלל וכלל ובמשך 4 השנים של כהונתם שכחו לגמרי את ההבטחות לבוחריהם. 

אם לבחירות ולנציגים נבחרים יש יכולת מוגבלת לייצג את רצונו של העם, כיצד יכולה אם כן השיטה הדמוקרטית להבטיח כי רצונו של העם יישמע בכל זאת ? התשובה שהמודל הדמוקרטי מצא בעשורים האחרונים טמונה בתופעה של ההפגנות. היציאה אל הרחובות תוך הכרזת סיסמאות והנפת שלטים הפכה לדרך מקובלת  של פעילות פוליטית של אזרחים שנציגיהם הפסידו בבחירות, או של אזרחים שנציגיהם שכחו לייצג אותם. להפגנות האלו יש שלוש השפעות דמוקרטיות חשובות. ראשית, באמצעות ההפגנות יכולים אותם אזרחים להשמיע את הקול שלהם שלא נשמע במרחב הציבורי, כלומר להביע את עמדותיהם או למחות כנגד מדיניות שהם לא מסכימים איתה. שנית, להפגנה יש יכולת להשפיע על החלטותיהם של המנהיגים. פעמים רבות נשמעות תהיות בדבר יעילותן של ההפגנות אולם מחקרים רבים מצביעים על כך שמנהיגים רבים הושפעו בהחלטותיהם מן הלחץ של המפגינים. למעשה יודעים המנהיגים כי כל מפגין ברחוב מייצג אנשים נוספים ולעיתים קרובות תוהים 'אם אותן מפגינים ארגנו הפגנות כל כך גדולות, מה עוד הם יכולים לעשות'?. מחשבות מעין אלו גורמות למנהיגים פעמים רבות להתחשב בדרישותיהם של המפגינים. ולבסוף הפגנות מהוות אפיק חשוב של פעילות פוליטית שקיומן מונע מן האזרח להגיע למצב של אלימות. כאשר לאזרחים יש את היכולת להביע את דעותיהם ולפעמים להשפיע על השלטון, הם מרגישים שהם חלק מן המערכת הפוליטית וכי קולם נשמע, דבר אשר מונע תחושות של ניכור וייאוש אשר מובילים לעיתים לאלימות. הפגנות אם כן אינן מסכנות את הדמוקרטיה, הן נשמת אפה של הדמוקרטיה.      

שווה להרשם

הרשמו עוד היום והכנסו למועדון הצרכנות שלנו

עשרות הנחות במרום נווה

דילוג לתוכן