האם למדינה יש תפקיד בצמצום אי השוויון?

מאת ד"ר גיא אבוטבול זלינגר

בשלושת העשורים האחרונים הפכה ישראל ממדינה מאוד שוויונית למדינה מספר 1 מבחינת אי שוויון במערב. כך למשל בעוד בשנות ה-70 עלתה דירה ממוצעת כ-72 משכורות כיום עולה דירה ממוצעת כ-150 משכורת ואילו שיעור העניים בה הוא הגבוה ביותר בקרב מדינות ה OECD (בערך כשני מיליון עניים לפי הדו"ח של הביטוח הלאומי). בהקשר זה אחת מן השאלות החשובות ביותר שכל מדינה שואלת את עצמה היא האם יש לה תפקיד בצמצומו של אי השוויון בין אזרחיה? ואם כן באיזה תפקיד מדובר. התשובה לשאלה זו קשורה בעיקר לסולידריות החברתית באותה חברה, כלומר באיזה מידה האזרחים באותה מדינה מרגישים מחויבות לאותם אזרחים שמעמדם נמוך יותר בחברה.
 המנגנון המרכזי שלו יש תפקיד בצמצומו של אי השוויון בכל מדינות העולם נקרא "מדינת רווחה". משמעותו של מנגנון זה היא שהמדינה מחלקת מחדש את הכספים שעומדים לרשותה ולרשות הציבור באופן שוויוני יותר. כלומר המדינה אוספת את כל המשאבים העומדים לרשותה באותה שנה (תמלוגים משדות גז למשל בנוסף למיסים שאותם היא גובה מן האזרחים) ומסבסדת את כל אותם שירותים ציבוריים חשובים כגון דיור, בריאות, חינוך ורווחה (קצבאות ילדים, דמי אבטלה, השלמת הכנסה ועוד). בכך משפרת המדינה מצד אחד את איכות החיים של כל האזרחים, ומן הצד השני היא גם מגינה על הקבוצות המוחלשות אשר ללא עזרתה של המדינה לא היו מצליחות לרכוש שירותים ציבוריים סבירים מאחר והן היו צריכות לרכוש אותו באופן פרטי (למשל ללמוד בבית ספר פרטי ולרכוש ביטוח בריאות אישי). כאן יש לשים לב לכך שמאחר והקבוצות האמידות יותר משלמות יותר מיסים מן השכבות המוחלשות הרי שהן למעשה מסבסדות את השירותים הציבוריים שאותן מקבלות אותן קבוצות מוחלשות. המשמעות של נקודה זו היא שכל מדינה מחליטה איזה מדינת רווחה היא מעוניינת לתת,  "רזה" או "שמנה" בהתאם לסולידריות שחשות השכבות האמידות כלפי השכבות המוחלשות.        
משום כך הדגם של מדינת הרווחה איננו אחיד ברחבי העולם. למעשה קיימים שלושה דגמים מרכזיים של מדינות רווחה. הדגם ראשון נקרא הדגם השמרני. מדובר במדינת הרווחה הרזה והקמצנית ביותר. כאן המדינה מאמינה בתפיסה אינדיבידואליסטית שטוענת שכל אדם צריך לדאוג לעצמו ולקנות בעצמו את השירותים השונים של חינוך, בריאות ודיור. לכן השירותים הציבוריים שמעניקה המדינה הם המינימליים ביותר. דוגמה למדינה כזו היא ארה"ב. כך למשל מספקת ארה"ב בתי ספר ציבוריים חלשים ולא מושקעים, ואם אדם רוצה שילדיו ילמדו בבתי ספר טובים עליו לשלוח אותם לבתי ספר פרטיים. גם בכל הנוגע לבריאות מעמיסה ארה"ב את האחריות על כתפיהם של האנשים. למעשה כ45 מיליון איש בארה"ב אינם יכולים לקבל שירותי בריאות בסיסיים (חוץ מקבלת אקמול או מרשם נגד הצטננות) כגון צילומי רנטגן, ניתוחים וכו'. מדינת רווחה זו מתוארת ככזו אשר מעניקה לאנשים את הדגים בלבד ולא את החכות שבאמצעותן הם יוכלו לתפוס את הדגים בעצמם, כלומר מדינת רווחה זו אינה מאפשרת לאנשים לספק בעצמם את צרכיהם ולהתקדם מבחינה חברתית אלא היא מספקת להם סעד בלבד.    
הדגם השני נקרא הדגם הרפורמי. כאן מספקת המדינה שירותים ציבוריים רחבים יותר מן הדגם השמרני. כאן מודעת המדינה לכך שהיא פועלת בתנאים של אי שוויון אשר מקשים על הקבוצות המוחלשות להתמודד בשוק העבודה ולכן היא מספקת להם שירותים ציבוריים מצוינים אשר יאפשרו להם להתודד עם בני הקבוצות האמידות. במילים אחרות, המדינה מספקת חינוך מעולה ושוויוני לכל קבוצות האוכלוסייה ובריאות מסובסדת אשר מאפשרים לכל מי שרוצה להשיג מקצוע ובריאות טובים אשר יאפשרו לו להתקדם מבחינה חברתית גם הוא לא מגיע מקבוצה בעלת אמצעים. אם נשתמש בדימוי הקודם שבו השתמשנו של דגים וחכות, כאן המדינה מספקת לא את הדגים אלא את החכות, כלומר היא מספקת לנו את האמצעים לספק את הצרכים שלנו ואת הצרכים שבאמצעותן נוכל לשפר את מעמדנו בחברה. דגמים כאלה של מדינת רווחה ניתן למצוא בגרמניה ובהולנד.
הדגם השלישי והאידיאלי מבין השלושה נקרא הדגם הרדיקלי. כאן המדינה מנסה באמת להתמודד עם אי השוויון במדינה באמצעות נתינת משאבים לא שווים לקבוצות האוכלוסייה. הטענה של דגם זה היא שרק אם ניצור העדפה מתקנת לקבוצות המוחלשות, כלומר רק אם ניתן להם שירותים רחבים גדולים יותר מאלו שאנו מספקים לקבוצות האמידות, אז יצומצם אי השוויון בין הקבוצות המוחלשות לאמידות. במילים אחרות כאן פועלת המדינה על מנת לקדם באופן משמעותי באמצעות המשאבים של השכבות החזקות בעיקר את השכבות המוחלשות עד שהפערים וההבדלים בין הקבוצות יצומצמו באופן משמעותי. מדינות רווחה כאלה קיימות כיום בעולם בעיקר במדינות סקנדינביה שם מסכימות השכבות האמידות לשלם מיסים גבוהים עד מרוד ( שעוברים את ה60%) על מנת לספק הן איכות חיים גבוהה לכלל התושבים והן לאפשר לשכבות המוחלשות להתקדם מבחינה מעמדית.
אם נסתכל על מדינת ישראל דרך שלושת הדגמים האלה נוכל לומר שעד שנות ה-70, כאשר הייתה קיימת תפיסה סוציאליסטית וחשיבה על טובתה של הקהילה, השקיעה ישראל משאבים רבים במדינת הרווחה. ישראל סבסדה את שוק הדיור, דאגה לאח או אחות בבתי הספר שיטפלו בתלמידים, הפעילה פרויקטים של הזנה במוסדות הלימוד והשקיעה רבות בתחום הבריאות. השקעה זו ברווחה של אזרחיה צמצמה גם את אי השוויון באופן משמעותי. אולם החל משנות ה-90 עת פנתה ישראל אל הכלכלה הקפיטליסטית ושמה את הדגש על האינדיבידואליזם ולא על הפרט, הקטינה המדינה גם את המנגנונים של מדינת הרווחה. אין פלא שהכיתות בישראל הן מהצפופות במערב, שתפוסת המיטות בבתי החולים היא מהגבוהות במערב ושמספר העניים הוא הגדול ביותר. בנוסף, כשמדינה משקיעה פחות בתחומים אלה הופך אי השוויון בתוכה להיות גבוה יותר משום שכעת מעבירות השכבות האמידות פחות לסבסוד השירותים הציבוריים לשכבות המוחלשות. יש להניח שמגמה זו תמשיך להתרחב בישראל.  
   
ד"ר גיא אבוטבול זלינגר הינו ראש תכנית של תואר ראשון מדעי ההתנהגות בבית הספר למדעי ההתנהגות והחוג לפסיכולוגיה במכללה למנהל

שווה להרשם

הרשמו עוד היום והכנסו למועדון הצרכנות שלנו

עשרות הנחות במרום נווה

דילוג לתוכן