האמנם ישראל השנייה?

מאת ד"ר גיא אבוטבול זלינגר

הביטוי "ישראל השנייה" חזר אל התודעה הישראלית מאז תחילת ההפגנות מול מעונו של ראש הממשלה בבלפור. תחילת הופעתו של הביטוי נמצאת בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים עם עלייתה של המחאה המזרחית כנגד אי השוויון בישראל. משמעותו של הביטוי הייתה כי למעשה קיימות בישראל שתי קבוצים אתניות שונות אשר קיימים ביניהם הבדלים משמעותיים בתנאי המגורים, במיקומם בשוק העבודה, בהישגיהם האקדמאיים, בייצוגם בתקשורת ובכוח השפעתם בפוליטיקה. לטענתם של אקדמאים, עיתונאים ופוליטיקאים שחוזרים בימים אלו על הביטוי, מבטאות ההפגנות בבלפור את הניסיון של "ישראל הראשונה" והאשכנזית להשתלט על השלטון ולכבוש אותו בחזרה מידי ישראל השנייה והמזרחית, תוך שהיא מנצלת את היותה בעלת משאבים גדולים יותר מאלו של ישראל השנייה. אולם שורה של מחקרים שנערכו בשנים האחרונות מצביעים על כך שהמציאות הישראלית השתנתה באופן דרמטי ולמעשה ישראל השנייה איננה קיימת יותר, היא זיכרון רחוק של העבר. כך למשל רוב רובה של האוכלוסייה המזרחית, כמעט 70%, הפך להיות מעמד בינוני, הפערים הכלכליים בין משקי הצטמצמו באופן משמעותי, יותר מ60% מראשי הערים והמועצות הם ממוצא מזרחי, מספר השרים וחברי הכנסת המזרחים הפך להיות יותר גבוה ממספרם היחסי באוכלוסייה, מספר הסטודנטים שסיימו תואר שני מקרב המזרחים גדל פי 8 בשני עשורים, והמוזיקה המזרחית הפכה להיות המוזיקה הדומיננטית ברחוב הישראלי.  

בעקבות השינויים האלה הפכו גם דפוסי החיים של אשכנזים ומזרחים להיות דומים. כך למשל נמחקו הפערים הקשורים לגיל הנישואין בישראל בין מזרחים לאשכנזים, גודל המשפחות בשתי האוכלוסיות הפך לדומה, מעמדן של הנשים ודפוסי התעסוקה שלהן הפכו לזהים והפער במידת הדתיות הפך לקטן יותר. למעשה רוב האוכלוסייה האשכנזית והמזרחית אשר שייכות למעמד בינוני דומות בצריכה ראוותנית, נסיעות תכופות לחו"ל, טעם תרבותי גבוה, דפוסים משפחתיים מודרניים ומעורבות גבוהה בפוליטיקה המקומית. הדמיון הגובר בין מזרחים לאשכנזים הביא בין היתר לצמיחה משמעותית בנישואי התערובת בישראל בעשורים האחרונים. אם בשנות השישים אחוז הנישואים המעורבים היה רק 9%, ובשנות השמונים המשיך אחוז זה להיות קטן (18%), כיום מגיע מספר הנישואים המעורבים ל34%. 

מחקרים אלו ניסו גם להבין מה היו הגורמים שהביאו לאותו שינוי עמוק בחברה הישראלית שיצר שוויון בין ישראל הראשונה לישראל השנייה. בין אותם גורמים ניתן למנות את המעבר של המשק הישראלי מכלכלה סוציאליסטית לקפיטליסטית בשנות השמונים שהביא להורדה של חסמים בשוק התעסוקה ובפוליטיקה, את שילובם של הפלסטינים בשוק העבודה הישראלי ב-1967 אשר איפשר את החלפתם של המזרחים בשלבים הנמוכים של הסולם התעסוקתי, ואת הפתיחה של המכללות המקומיות בכל רחבי ישראל שצמצמה את פערי ההשכלה בין מזרחים לאשכנזים. ואולם הסיבה החשובה ביותר להיעלמותה של ישראל השנייה קשור ללגיטימציה החברתית שהייתה קיימת בקרב השכבות האשכנזיות הוותיקות לצמצומם של הפערים. כאשר משווים את ישראל למדינות קולטות אחרות, ארה"ב, צרפת ואנגליה, ניתן לראות שרק בחברות שבהן הקבוצה הקולטת נתנה לגיטימציה לשוויון הצטמצמו הפערים במהירות. מאחר ובישראל האמינה החברה הקולטת במיזוג הגלויות ותפסה את הקבוצה המזרחית כחלק אינטגרלי מן הקולקטיב היהודי, היא פעלה למען יצירה של שוויון. 

נתונים אלו מצביעים על כך שישראל השנייה איננה ולמעשה רובה השתלב בתוך ישראל הראשונה. יחד עם זאת גם הטענה כי האתניות בישראל נעלמה לחלוטין איננה מדויקת. את קיומה של האתניות ניתן למשל למצוא בדפוסי ההצבעה הפוליטית. הנתונים האחרונים של הסקר שערך האיחוד האירופאי האירופאי בנוגע לבחירות של 2015 מצביעים על כך שדפוסי ההצבעה של המזרחים בישראל נטו באופן משמעותי לימין בעוד דפוסי ההצבעה של האשכנזים בישראל נטו באופן בולט למרכז ולשמאל. מחקרים רבים עוסקים לכן בשאלה החשובה והקריטית: מדוע למרות שחלה התקרבות משמעותית בין מזרחים ואשכנזים בישראל ממשיכים דפוסי ההצבעה בישראל להיות אתניים ? שאלה זו תמשיך להעסיק אותנו שנים רבות, ובינתיים הפוליטיקאים ממשיכים להשתמש בה על מנת לחזק את ההצבעה למפלגות שלהם.   

ד"ר גיא אבוטבול זלינגר הינו ראש תכנית של תואר ראשון מדעי ההתנהגות, וממונה על ענייני סטודנטים בבית הספר למדעי ההתנהגות והחוג לפסיכולוגיה במכללה למנהל

שווה להרשם

הרשמו עוד היום והכנסו למועדון הצרכנות שלנו

עשרות הנחות במרום נווה

דילוג לתוכן