על עסקאות טיעון

מאת עו"ד יצחק קינן

לאחרונה התבשרנו כי היועץ המשפטי לממשלה וח"כ דרעי הגיעו להסדר טיעון לגבי ההאשמות נגד דרעי. כמו כן, לאחרונה דחה בית המשפט העליון את העתירה נגד הסדר הטיעון שנחתם עם ח"כ חיים כץ.זו הזדמנות טובה להתייחס בקצרה למוסד הנקרא "הסדר טיעון". יצוין שבעבר התייחסו להסכם זה כאל "עסקת טיעון", אך כיום נהוג לכנותו "הסדר טיעון".
במשפט הישראלי הסדר טיעון אינו מעוגן בחקיקה כלשהי. היו בעבר הצעות חוק בנושא, אך שום הצעת חוק לא הבשילה לחקיקה. מוסד הסדר הטיעון בישראל הוא בעיקר יציר הפסיקה של בית המשפט העליון, משנות ה-70 של המאה ה-20 ואילך.
‏במשפט פלילי כל נאשם הוא חף מפשע אלא אם הוכחה אשמתו מעבר לספק סביר. במסגרת הסדר טיעון, התביעה והנאשם מוותרים באופן הדדי על חלק מטענותיהם בנוגע למהות העבירה בה יורשע הנאשם, העונש שהצדדים יטענו לגביו לפני בית המשפט, או שני המרכיבים יחד. כחלק מההסדר, הנאשם מודה בכתב האישום המוסכם ועל ידי כך פוטר את התביעה מחובתה להוכיח את אשמתו מעבר לספק סביר ומוותר על הליך ה"הוכחות", במסגרתו הצדדים אמורים לפרוס את ראיותיהם בפני בית המשפט.
ויתור זה חוסך זמן שיפוטי יקר ואת זמנם של עדים, שיכולים להתפנות לעניינים אחרים. ויתור כאמור גם מקל עם נפגעי העבירה, הישירים והעקיפים. נפגעים אלה פורקים מעצמם את הנטל והלחצים הנפשיים אשר כרוכים במסירת עדות, בעמידה בחקירה נגדית ובהמתנה להכרעת הדין במצב של אי-וודאות, תוך שהם מגיעים לסגירת המעגל (closure) מהר יחסית.
מקובל להתייחס אל הסדר הטיעון כאל הכרח בל-יגונה,  שממצה את המיטב מבחינתו של כל צד להליך. התביעה מצידה מקדמת את אינטרס הציבור ואת זה של נפגעי העבירה על ידי כך שהדין הפלילי ייאכף, ולו באופן חלקי, ושהנאשם שביצע מעשה פלילי יורשע בדינו וייענש ולא יהלך חופשי. בדרך זו רוכשת התביעה בעבור עצמה, בעבור נפגעי העבירה ובעבור החברה בכללותה, חסינות מפני הסיכון של זיכוי הנאשם והנזקים שאותו זיכוי עלול להסב. נזקים אלו כוללים, בין היתר, את החלשת ההרתעה וכפועל יוצא מכך, חשיפה יתרה של קורבנות בכוח למעשי עבריינות ופגיעה בסדרי החיים התקינים של החברה. הנאשם מצידו אף הוא קונה לעצמו חסינות: חסינות מפני הרשעה בעבירה חמורה  יותר וקבלת עונש חמור יותר. הסדרי טיעון אינם שונים אפוא מכל חוזה אחר שבא להקצות ולחלק סיכונים, כאלה או אחרים, בין הצדדים לחוזה.
יודגש שהצדדים להסדר הטיעון הם התביעה והנאשם בלבד. בית המשפט אינו צד להסדר, ולכן גם אינו מחויב לו. עם זאת, ההלכה שנקבעה היא שככלל בית המשפט יכבד הסדר טיעון, ולא יסטה ממנו. בית המשפט יחרוג מההסכם, יפגע באינטרס הציפייה וההסתמכות של הנאשם, ויתערב בשיקולי התביעה שכרתה את ההסדר – רק אם מדובר בהסדר שמפר באופן קיצוני את האיזון בין האינטרסים השונים.
בפועל, המקרים שבהם בתי המשפט קבעו שההסדר שהוצג בפניהם סטה מ-"מבחן האיזון", הם נדירים למדי. ‏
הפרשה המוכרת ביותר שבה התעוררה במלוא עוזה השאלה האם הסדר טיעון מפר את "מבחן האיזון", היא פרשת הנשיא לשעבר משה קצב. בשנת 2007 הודיע היועמ"ש דאז על כוונתו להגיש כתב אישום נגד קצב, בכפוף לשימוע, בגין עבירות מין חמורות. ‏ביחס לאחת המתלוננות, קצב נחשד בשני מעשי אונס. ביחס למתלוננת אחרת, קצב נחשד ב"בעילה אסורה תוך ניצול יחסי מרות". בין התביעה לבין קצב נכרת הסדר טיעון מקל, שכלל את מחיקת עבירות האונס (כך העבירה החמורה ביותר שנכללה בו היתה מעשה מגונה "בלבד", וכן הטרדה מינית), ואף הוסכם על עונש קל מאוד של מאסר על תנאי ותשלום פיצויים למתלוננות.
‏ הוגשו עתירות לבג"ץ נגד הסדר הטיעון, שנידונו בפני הרכב מורחב של חמישה שופטים. העתירות נדחו ברוב של שלושה שופטים נגד שניים. הנימוקים העיקריים של שופטי הרוב לדחיית העתירה היו: (1) היקף ההתערבות של בג"ץ בהחלטות היועץ המשפטי, ובוודאי בהחלטות המתבססות על הערכת הראיות, ובמיוחד בסוגיות כמו החלטה על הגשת כתב אישום או הגעה להסדר טיעון – הוא מצומצם ביותר; (2) הסיבה המרכזית להסדר הטיעון המקל היתה הערכתה של התביעה כי אין ברשותה מספיק ראיות להרשעת קצב בכתב האישום "המלא". לבית המשפט אין יכולת להעריך באופן מושכל את הראיות הגולמיות שבידי התביעה, ולכן לאור הערכת התביעה כי קיימים קשיים ראייתיים בהוכחת האישומים הנטענים, נראה כי ההסדר סביר.
‏כזכור, למרות שהעתירות נגד הסדר הטיעון נגדו נדחו, קצב החליט לסגת ממנו ואז הוגש נגדו כתב האישום "המלא". הוא הורשע לאחר שמיעת הראיות ונדון למאסר בפועל.
הסדרי טיעון הם כיום פרקטיקה ידועה ונפוצה במשפט הישראלי. לפי מחקר  שערכו אוניברסיטת חיפה והנהלת בתי המשפט ופורסם ב-2012, 86% מהנאשמים בבתי המשפט המחוזיים מורשעים בעקבות הסדר טיעון ובבתי משפט השלום – 93% מורשעים לפי הודאתם.
הסדרי טיעון רווחים  מאד גם בארצות אחרות, אך רק במיעוטן ניתן למוסד זה ביטוי בחקיקה.  מוסד זה קשור מעצם טיבו בשיטה המשפטית המשמשת בסיס לצמיחתו, כמו השיטה הנהוגה בישראל שבה שני הצדדים, התביעה והנאשם, מביאים ראיות לבית-המשפט והם גם רשאים לוותר עליהן ולהגיע להסכמים ביניהם ("השיטה האדוורסרית").

הכותב הינו עו"ד ותיק, בעל תואר ראשון במשפטים ותואר שני במנהל עסקים, שניהם מאוניברסיטת תל אביב וסא"ל במיל.
כל האמור ברשימה זו הינו בעל אופי כללי ואינפורמטיבי בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני.

שווה להרשם

הרשמו עוד היום והכנסו למועדון הצרכנות שלנו

עשרות הנחות במרום נווה

דילוג לתוכן