פרידה מיהודה ברקן

"במרום" עצוב, כמו שאר המדינה, על לכתו בטרם עת של יהודה בארקן.

תאהבו בורקס או לא, האיש היה כשרוני, ובזמנים בהם כיכב, הצחיק וריגש המונים, עם רייטינג שהיום אפשר רק לחלום עליו. מאז שהסתבך כלכלית וחזר בתשובה, קצת נעלם מתודעת הרוב, אך הבליח פה ושם בתפקידים על המסך הקטן והגדול, כאילו כדי להזכיר לנו כמה כישרון יש בו, כמו למשל התפקיד המקסים שעשה של סבא אלמן, בסדרה הנפלאה והמרגשת "פלפלים צהובים". 

כשפרצו הקורונה והסגר הראשון לחיינו, התחלתי בדף הפייסבוק האישי שלי את "פסטיבל קורונה" – המלצות וביקורות על הסרטים והסדרות (הרבים), שאני ובני ביתי רואים במהלך התקופה המסוגרת הזו. אחת המסגרות של הפסטיבל הייתה סופ"ש קלאסי לכל מהשפחה, במסגרתו הכרנו קלאסיקות לטל ומיכל, הילדים שלנו, בני הבת ובר מצווה. 

יצא שראינו לא מזמן את "צ'רלי וחצי", וממש במקרה, שראינו את "חגיגה בסנוקר" בדיוק כשפורסם שיהודה התאשפז בגלל הקורונה. הילדים התגלגלו מצחוק מהסרט (וגם אנחנו ההורים, בפעם המי יודע כמה). עכשיו גם הם עצובים. 

אז כמחווה ליהודה, להלן ההמלצות שפירסמתי בפסטיבל על צ'רלי וסנוקר, שני סרטי פולחן שהיו הצלחות אדירות, אולי הכי מזוהים עם יהודה, ועם הישראליות של אז, ותכלס, גם של היום, לטוב ולרע. תמשיכו לראות את הסרטים שלו, ולהראות לדור ההמשך, זה יהיה ההספד הכי טוב, והדרך לשמור את יהודה אצל כולנו בלב. על הדרך גם תזכו לרגעים של נוסטלגיה, ותעשו לילדים שיעור בתולדות ארץ ישראל והבורקס.

עברו המון שנים, תמורות חברתיות ותרבותיות, וטונות של פוליטקלי קורקט, עד כדי כך שלא ברור אם צפייה בסרטים האלה עדיין חוקית. מה שכן מאוד ברור זה שכשרואים אותם עם הילדים, במיוחד את סנוקר, צריך תרגום עברי-עברי בגוף הסרט, ולא רק בגלל הסאונד הרע. לגבינו ההורים אין בעיה, אנחנו ישבנו ודיקלמנו בהנאה את שטף מטבעות הלשון המטורף והבלתי נגמר. אבל לילדים היה צריך להסביר ולתרגם כל משפט שני. זה לא באמת פגם להם בהנאה.

למקרה הלא סביר שבין הקוראים יש אחד שלא יודע במה מדובר, אז בשני הסרטים מככבים יהודה בארקן וזאב רווח בתפקידים הראשיים. בשניהם הם בני המעמד הפשוט, נוכלים קטנים, שחיים מתרמית לתרמית. בשניהם יהודה מתאהב במישהי מהמעמד הגבוה או הנחשב, שאמורה להיות משודכת למישהו מבוסס ממנו (בסנוקר זה קצת מסובך יותר, יהודה משחק תפקיד כפול, ואחת הדמויות מתאהבת, השנייה "עוזרת" לה להשיג את המטרה). בשניהם אחרי אינספור הסתבכויות – שבוא נודה, רובן טיפשיות ומופרכות, אבל מאוד מצחיקות – מגיע הסוף החמוץ-מתוק והמרגש. 

טריוויה: ידעתם שהסרטים הופקו על ידי עולה מאיראן, שעבד שם בחברת סרטים, והביא את הקונספט הנ"ל משם? טרם המהפכה, היה שם ז'אנר סרטים שכונה "לוטי", בהם הגיבור הוא טיפוס מחוספס מהמעמד הנמוך, שמתאהב בבת עשירים, מה שמביא להתנגשות שני העולמות והמעמדות. הסגנון הזה מאוד הצליח באיראן, וכמו שאנו יודעים, גם כאן. עוד הוכחה שאנחנו לא מאוד שונים משכנינו, והלוואי שגם היום היה לנו מכנה משותף כזה עם איראן…

העולם מתחלק בהרבה דברים לשני מחנות. ירדנה או עופרה; מכבי או הפועל; רבין או פרס; שלום או שלמה; ביבי או נתניהו; צ'רלי וחצי או חגיגה בסנוקר. אבל כשיש לך פעמיים יהודה בארקן + יוסף שילוח + סנוקר + דת ומסורת, זה כמעט משחק מכור. אז אני שייך למחנה סנוקר, ובצעירותי ראיתי אותו לא מעט פעמים. את צ'רלי, במלואו, מביך להודות, ראיתי רק לא מזמן, עם הילדים. זה לא הפריע לי לדקלם אמרות שפר גם ממנו.

שני הסרטים יצאו לקולנוע במרחק שנה אחד מהשני, ובעוד שמבחינתי כאמור סנוקר תמיד היה המוביל מבין השניים, מסתבר שצ'רלי דווקא מכר כמעט 100,000 כרטיסים יותר, הרוויח יותר, ועלה רק 2/3 ממה שעלה סנוקר.

במדד הילדים אין מקום לספק: בצ'רלי אחד מהם ניקר והשניה ציחקקה, בסנוקר שניהם נשפכו מצחוק. נוק אאוט.

עוד טריוויה: ידעתם שמתי כספי אחראי למוזיקה של סנוקר? גם לנעימה המתגלגלת המוכרת וגם לשיר הנושא שמוטמע בסרט כמעט מבלי משים.

לראות את סנוקר ודומיו זה צפייה מוזיאונית. האופנה, הרכבים האמריקאיים בגודל של יאכטות, השפה כבר אמרנו, אביזרים כמו סל הקניות מהפלסטיק המרושת, הריהוט כמו הכסאות המתקפלים המכוערים בקפה-סנוקר. רבעק, עזריאל עובד בחנות ירקות, שמוכרת מנדרינות! מתי מישהו ראה מנדרינה בסופר? כל כך הרבה השתנה. בפעם האחרונה שראיתי משקל כמו בחנות הירקות היה בספרי לימוד חשבון של הילדים מכיתה א' או ב', ובמדגסקר. מה שכן, לא יזיק לחזור לארגזי עץ, במקום כל הפלסטיק שאנחנו טובעים בו.

צפייה נוסטלגית שכזו היא גם קצת דכאונית, בטח בתקופה שאנו עוברים כעת. כמות המכובדים שעל המסך וכבר לא איתנו, מבאסת – אריה אליאס, יעקב בנאי, יוסף שילוח, טליה שפירא, מוסקו אלקלעי (כאמור, זה נכתב לפי הידיעה על יהודה). וזה גם מזכיר לך שאתה עצמך לא בדיוק בנג'מין באטן (סרט על אדם שנולד זקן ורק הולך ונהיה צעיר יותר)… 45 שנה עברו מאז… יא וואראדי…

שורה תחתונה: לפעמים נוסטלגיה איז א ביץ'. במיוחד בכל הקשור לסרטים, מצאתי שהרבה מהם לא שורדים טוב את מבחן הזמן, כמו שספרים או מוזיקה למשל שורדים (אני למשל במוזיקה תקוע חזק בשנות ה70 וה80). אבל לא במקרה הזה. זאת אומרת, לבד אולי לא היינו יושבים לראות את זה שוב, אבל עם הילדים, היה כיף לחיות את זה לרגע מחדש. מנגד, אם עברתם את גיל ההתבגרות, ואתם מתיישבים לבדכם לראות את זה בפעם הראשונה, אז שאלה טובה אם כדאי. זה עלול לא לעבוד, אולי יהיה קצת מביך, ובטח לא תבינו איך נתנו לאנשים מבוגרים להופיע כך על המסך. בגלל זה טוב שיש ילדים או נכדים כתירוץ לצפייה ציון: 10, מטעמי נוסטלגיה כמובן.

שווה להרשם

הרשמו עוד היום והכנסו למועדון הצרכנות שלנו

עשרות הנחות במרום נווה

דילוג לתוכן